חסר רכיב

אקסלרוד ציפ ז"ל

אקסלרוד ציפ ז``ל
-
02/12/1920 - 19/04/2011
בת לאה וליאון אקסלרוד
נולדה 2.12.1920 בוינה
עלתה לארץ ב-1939 
נפטרה ב-19.4.2011


ציפי נולדה בוינה בשנת 1920 בשם פרידה אקסלרוד, על שם אחיה הצעיר ממנה, פרדי, שנפטר בעודו תינוק . את השם "ציפ" אימצה לעצמה. הוריה של ציפ, ליאון ולאה, היו אמידים וציפי גדלה ללא דאגות פרנסה בבית. לציפי היו שתי אחיות הגדולות ממנה בכ-16 שנה, שולמית וגיזלה. הבית היה בית יהודי מתבולל, לא שמרו כשרות ולא נתנו לבנות חינוך יהודי, דיברו גרמנית ואידיש. אחותה הגדולה התחתנה עם רופא והשנייה עם שחקן בתיאטרון האידי בוינה. לקראת סוף שנות ה- 30 נעשה המצב הכלכלי של המשפחה קשה, וציפי זוכרת גם אירועים רבים של גילויי אנטישמיות בביה"ס היסודי ובגימנסיה, בעיקר מצד מורים אנטישמיים.
ציפי מספרת על כניסת הגרמנים לוינה, על אווירת הפחד וחוסר האונים.
אחותה גיזלה הצליחה להגר עם בעלה לאנגליה ומשם לארה"ב, וכן רבים מבני המשפחה. גם הוריה רצו להגר לאמריקה, אבל לא הצליחו להיכנס למכסה המותרת.
ציפי עלתה ארצה באופן לגאלי ערב מלחמת העולם השנייה. שנה לאחר עלייתה נודע לה מקרובי משפחה, שאביה נפטר בביתם בוינה, מהתקף לב, כנראה, אמה ואחותה הגדולה עם בעלה נלקחו לטרזינשטאט, ומשם לאושוויץ. כולם נספו.
עם עלייתה ארצה הגיעה למשק פועלות בעפולה. במשק הפועלות למדו חצי יום עברית ועבדו חצי יום. לאחר מכן הצטרפה לגרעין (שבו היו חבריה) במרחביה ולאחר מכן בנגבה, בשנת הכשרה. התנאים היו קשים, גרו באוהלים ללא רצפה, שנפלו עליהם בימי גשם, והיו רעבים לעיתים קרובות. עם זאת, החוויה הייתה גדולה.
לאחר ויכוחים בגרעין, החליטו להצטרף לעין המפרץ ולא לבנות קיבוץ חדש. ציפי מספרת שקיבלו אותם
ברצון בקיבוץ, שמחו לקבלם. עם השנים התערתה ההשלמה הגרמנית בעין המפרץ ולמדה לאהוב את הקיבוץ.
ציפי נישאה לאריה רוטמן ונולד להם בן - אילן. כשאילן היה בן שלוש, נפרדה מאריה.
לפי החלטת הקיבוץ, יצאה ציפי ללמוד להיות גננת, וכעשרים שנה הייתה גננת בקיבוץ וחברה בועדת החינוך. היא 
מעידה על עצמה, שעבדה תמיד עם כל הנשמה, ושהייתה שלמה מאד עם החינוך המשותף.
בתחילת שנות ה- 70 עבדה תקופה מסוימת במזכירות הטכנית, ואחר כך יצאה לעבוד כמזכירה מחוץ לקיבוץ, קודם בגבעת חביבה ולאחר מכן בתחנה לייעוץ ולשיקום של ברית התנועה הקיבוצית בחיפה ובתל אביב. שש עשרה שנה הייתה אם הבית והמזכירה של התחנה, שותפה לעשייה ולמחשבה בה.
כשחזרה לקיבוץ הייתה כבר מעל גיל 70 והחליטה להפסיק לעבוד. היא הכירה את משה והיו להם, לדבריה, חיים אינטנסיביים ומאושרים יחד, עד שחלה. מאז טיפלה בו ציפי במסירות ובאהבה.
ציפי אהבה מאד את משפחתה בכלל, ואת נכדיה בפרט, ובנתה קשרים טובים איתם.
אשה אוהבת חיים, שבשפת הצעירים היום היו אומרים "זורמת" עם החיים. אשה חושבת, מקבלת את הקיים וגמישה עם שינויים. חייתה אתנו מעל 90 שנה, חיים מלאים ועשירים.
אתכם אנו באבלכם הכבד, אילן ואהובה, רותם, ניצן, אבשלום ונחשון, בני הזוג והנינים הקטנים, וכל המשפחה המורחבת.
 

חסר רכיב