חסר רכיב

אשל אברהם ז"ל

אשל אברהם ז``ל
- טז שבט תשנ"ג
24/01/1922 - 07/02/1993
אברהם אשל (ארבסט)
בן מנדל ויוכבד
נולד בלבוב, גליציה ב-1922
עלה ארצה ב-1947
נפטר ב-ט"ז שבט תשנ"ג, 7.2.1993
אברהם נמנה עם אותם אנשים, שהגורל מתעתע ומתאכזר להם כמעט לאורך כל דרכם.
היה ילד בן ארבע כשהתייתם מאמו, והם נשארו חמישה, מהם שלושה פעוטים. האב נשא אשה שנייה, נוספו ילדים ובסיטואציה החדשה לא חסר מתח ותחושת קיפוח. מצבם הכלכלי היה קשה, היה קשה לפרנס משפחה גדולה מחנות בשכונה נידחת של לבוב, העיר בה התגוררו.
בית יהודי ששמרו בו על כשרות, על קיום החגים ומדי פעם ביקר האב עם הבנים בבית הכנסת, המרוחק מן המקום. אברהם למד בבית ספר עממי, לא היה כסף לאפשר לו לימודי תיכון, למרות אהבת הספר והצטיינות בלימודיו, בזכותה זכה ליחס טוב בבית הספר, שרוחות אנטישמיות נשבו בו. הוא אישית לא סבל, אך קלט הדי ההתנגשויות באוניברסיטה ושמע על הגנה יהודית בעיר נגד הפוגרומים. אחותו ואחיו כבר הצטרפו ל"השומר הצעיר" ומהם קלט משהו על ציונות וארץ ישראל.
עם גמר בית הספר היה עליו לדאוג לעצמו. נסע לדודו העשיר בטרוסקביץ, שם מצא תעסוקה ועם פרוץ המלחמה חזר ללבוב. מצא מקום עבודה בבית דפוס, בערבים למד הנהלת חשבונות ובמציאות של משטר סובייטי, הצטרף ל"קומסומול". כשהגרמנים התקרבו ללבוב ברח עם קבוצת נערים מזרחה, הגיע לסיביר, לאורל ועד גבול אפגניסטן. עבד בקולחוז, בתנאים קשים, ברעב ובקור, עד שגויס לצבא. ב-1943 נשלח לחזית באזור מוסקבה, עם היחידה שתפקידה הספקה וליווי רכבות. בעת האופנסיבה הגרמנית הגדולה הופצצה רכבת ציוד (תחמושת, טנקים) בה נסע, קפץ החוצה והרכבת חתכה אחת מרגליו.
זה היה אסון שממנו נקבע כיוון חייו לעתיד, גורלו של נכה צעיר, בודד, שהמשך קיומו היה רצוף מאבקים. טופל בבית חולים, הורכבה לו פרוטזה ובסופו של דבר הצליח להסתדר, במוסקבה קיבל עבודה בהנהלת חשבונות ומגורים יחד עם עוד 20 איש. כל מבוקשו היה לחזור ללבוב, למשפחה. בסיום המלחמה ניתנה לו הזכות לשוב לפולין. הגיע לביתו בלבוב ובו דיירים זרים. כאן התבררה לו האמת המרה, כי איש ממשפחתו לא נותר. המתין עוד חודשים אחדים בתקווה שאולי יגיע מישהו מהמשפחה. התכתב עם הדסה ועם אחיו הנק שחיו בארץ וכשנוכח שאין לו עוד נפש קרובה במקום, החל לפלס דרכו לארץ ישראל.
קשה לתאר את פרקי הייסורים שעברו על אברהם בקטע זה של החיים. כשהגיע הרגע הנכסף של עלייה באניית "אקסודוס" (שרשמה פרק בהיסטוריה של ההעפלה) עלה, וביולי 1947 ירד בנמל חיפה. הדסה קיבלה את פניו והביאה אותו לקיבוץ, כאן מצא סוף - סוף בית ופינה משלו.
אברהם החל לעבוד בסנדלריה וכעבור זמן חזר למקצוע נעוריו בהנהלת חשבונות. אדם ערני העוקב ומגיב על המתרחש סביבו, לא נרתע לעמוד בוויכוחים ולהגן על דעתו בשיחות הקיבוץ ובעלון. היה לו כושר ביטוי והיה פעמים אחדות חבר במערכת ועורך העלון.
איש בודד שהנכות הכתיבה לו אורח חיים, הרבה לקרוא ולהסתגר בביתו. את הפינה המשפחתית מצא בביתה של הדסה שדאגה וטיפלה בו במסירות.
יהי זכרו ברוך.
חסר רכיב