חסר רכיב

ברטשניידר חדוה ז"ל

ברטשניידר חדוה ז``ל
-
15/06/1919 - 03/01/2015
חדוה ברטשניידר
בת ישראל וצפורה שווימר
נולדה 15.6.1919, במונקטש, צ'כיה
עלתה ב-1949
נפטרה 3.1.2015
חדוה נולדה בעיר מונקטש, ב - 1919, להוריה ישראל וציפורה שווימר, בת צעירה לאחר 4 בנים ובת אחת.
הבית היה אורתודוקסי אדוק, מדקדק בכל מצוות ההלכה. בית מלא חום ואהבה בין ההורים לבין ששת האחים.
האב היה מלמד בחדר והאם עסקה במסחר בדים. אשה פשוטה וחכמה מאד, שזכתה ליחס של הערצה מכל בני המשפחה ומהאנשים שהכירו אותה. המשפחה חיה בעוני גדול. הילדים עבדו מגיל צעיר ועזרו בכלכלת הבית.
כחצי מאוכלוסייתה של מונקטש היו יהודים שחלקם השתייכו לחסידות וחלקם בעלי דעות ציוניות שראו בברכה את פעילות תנועות הנוער ופעילויות תרבותיות.
חדוה הייתה ילדה סקרנית לנעשה בסביבתה, תלמידה חרוצה ומוקפת חברות.
כבר מגיל 14 התחילה להיות תופרת, עבדה שעות רבות ביום והתמקצעה בתחום התפירה הסלונית, בו המשיכה לעבוד גם בשואה ועד שנות חייה האחרונות.
עד 1940 התנהלו החיים בעיר כרגיל. כשנכנסו הגרמנים למונקטש קיבל תהליך ההשמדה תאוצה גדולה: תוך כחודשיים בלבד לא נשארו יהודים בעיר. חדוה חוותה את כל השלבים: מהטלאי הצהוב והעוצר, דרך המעבר לגטו, גירוש היהודים לשטח פתוח מחוץ לעיר ומסע של 3 ימים ללא מים ומזון ברכבות משא לאושביץ. מיד כשהגיעו לאושביץ נעלם האב והאם נלקחה למשרפות. חדוה עוד הספיקה להיפרד ממנה. לאחר מכן חיפשו תופרות, וחדווה העיזה והתייצבה. מאושביץ הועברה לשני מחנות עבודה, בהם שהתה עד השחרור.
ב- 8 במאי 1945, יום השחרור, הגיע הצבא האדום ושיחרר את אסירי המחנה.
חדוה חזרה לעיר הולדתה, מצאה בה את אחד מאחיה, היחיד שניצל מכל המשפחה. עם אחיה חברה לקבוצה של "השומר הצעיר" ובנתה איתם קן שומרי קטן במחשבה לממש את הרצון לעלות ארצה ולפתוח פרק חדש בחייה.
הגיעה באניית המעפילים "תאודור הרצל" לחופי הארץ – וגורשה מיד למחנה המעצר הבריטי בקפריסין שם הייתה עצורה עד סוף ינואר 49. במהלך התקופה הזו הכירה חדוה את פרץ והם הפכו למשפחה.
ב-1949 עלו לארץ. היכרותם עם נתן קרן השפיעה על החלטתם לבחור בעין המפרץ כביתם.
חדוה עבדה כל השנים בתפירה, הייתה תופרת מקצועית ומנוסה, מוערכת מאד.
היה בה גם הרבה אומץ פנימי לומר מה שהיא חושבת, שבא לביטוי גם בדרך ההתמודדות שלה עם מה שהחיים זימנו לה.
לחדוה ולפרץ נולדו 3 בנות: ורד, אסתי ומיה, אותן גידלו באהבה רבה ושמרו על קשרים חמים גם כשחיו בארצות אחרות.
לדבריה, הקיבוץ "הוא בהחלט בית...אני מרגישה שיש שכר לטרחה של שנים, יש לנו גב, וזה מאד חשוב...אני מרגישה שרואים אותי, שעומדים לצידי במה שאני זקוקה, בשמחה ובצער, וזה כנה..."
נזכור אותך, חדוה, כאישה יקרת ערך וצנועה, אישה מיוחדת, לא רבים זכו להכיר את אישיותך המלאה והעשירה.
משתתפים באבלכם הכבד, ורד, אסתי ומיה, בני הזוג, הנכדים והנינים וכל המשפחה הרחבה.
יהי זכרך ברוך!
חסר רכיב