חסר רכיב

וולד לאה ז"ל

וולד לאה ז``ל
-
15/11/1909 - 04/03/1970
לאה ולד (שרייער)
בת קופל ורוזה
נולדה באוטיניה, גליציה ב-1909
עלתה ארצה ב-1932
נפטרה בכ"ו אדר א' תש"ל, 4.3.1970
מנעוריה המוקדמים התמודדה לאה עם משימות שהחיים הטילו עליה. אמה נפטרה בשעת לידה, אביה היה נכה ובבית היו 8 ילדים, הזקוקים כולם לטיפול. ואמנם זכו לו מידיה של לאה, שהייתה כמעט הבוגרת בבנות. לאה ידעה לאחות את הקרעים וללכד את הקן המשפחתי. לפי העדות של ידידתה, היו היחסים בין בני המשפחה מצוינים, תוך עזרה הדדית בלימודים, בהכנות להכשרה ולעלייה, מאחר שרובם היו חברי תנועות – נוער וקשרו את עתידם לארץ.
החיים לא פינקו את לאה. בתנאים קשים השלימה את לימודיה בבית-הספר ובגיל מבוגר, יחסית, נכנסה ל"השומר הצעיר". בקושי הייתה מתפנה להשתתף בשיחות הקבוצה. עם זאת שמרה על רציפות הקשר, יצאה להכשרה ובשובה התכוננה לעלייה. הגיעה לארץ כתיירת ב"מכבייה" הראשונה ב-1932.
מאז בואה לקיבוץ הייתה מעורה בחברה ומצטיינת בעבודה. כך במוזאיקה – בית חרושת למרצפות, במטבח וברפת, וכן בתפקידי הריכוז במחסן הבגדים, במטבח, פעולות שהן עשייה אחראית, עול חברתי וארגוני ועבודה קשה כאחד.
בסוף שנות ה-40 הגיעה לאה למרפאה. כאן מצאה את מקומה, עגנה בחוף לא שלו, אך חוף שקסם לה. עם כניסתה לשדה העזרה הרפואית העמידה את כל כשריה, מחשבתה ומרבית זמנה לשירות הזקוקים לטיפולה. היא שעיצבה את המרפאה, על כל אשר בה, במתכונתה הקיימת, טיפחה אותה באהבה נאמנה.
לאה שאפה ללמוד, להשיג את אשר החסירה בנעוריה. את יסודות המקצוע רכשה משך חודשי עבודתה במחלקות השונות של קופת-חולים. לאורך שנות עבודתה המשיכה לשאוב ידע ממקורות שונים – השתתפה בימי עיון, בפגישות מקצועיות ובקורסים ספציפיים. בהחלטיות עקבית פילסה לעצמה נתיב של עלייה מתמדת.
לאה הקימה משפחה ובית טוב לילדיה. הם מצאו בו הרבה תשומת-לב אישית והבנה אוהבת. למרות היותה טרודה ועמוסה, השתדלה לאחות את הקצוות, לעקוב אחרי המתרחש אצל הילדים, לקיים אווירה משפחתית חמה. באותה הגישה אימצה את שלומית ויוסף שהשתלבו בבית ללא מחיצות.
למעלה משתי עשרות שנים ראינו את לאה במרפאה, מהלכת בשבילי הקיבוץ. אשה קטנה בחלוק לבן, שערה כסוף ומסורק בקפידה, מרבה לחייך. להיות חובשת בקיבוץ, זהו תפקיד קשה ומורכב. לאה ידעה היטב, כי טוב תעשה למענה ואולי גם למען הציבור, אם תפרוש לזמן מה מהמרפאה, אך לא עמד לה הכוח להינתק. אם היה זה הקשר למקצוע, או שהיו מניעים אישיים עמוקים שריתקוה לתפקיד, אשר היה עול ועשייה מתמדת, מפלט ומקור להרגשת ערך. מי ידע?
עובדה היא כי הייתה בין המעטים שעמדו במרוץ עם הזמן, ושעה שהתחלפו בעלי התפקידים, נשארה היא על משמרתה, טיפלה ברבים שנזקקו לידה ולעצתה, והייתה משענת בשעות אין-ספור של חולשה אנושית.
בחייה הפרטיים לא נהגה לשתף אחרים. רק ברגעים קריטיים היה גואה אצלה נחשול הדמעות שלא הצליחה לעצור בעדן. התביישה בחולשתה, שהייתה מעין בקיע באופייה המחושל.
שלוש שנות חייה האחרונות, המחלה שכה הצרה צעדיה, היו קשות עליה מאד היא שעזרה לרבים, נזקקה לעזרת אחרים ואיש לא יכול היה לעזור לה.
הניחה בעל – נפתלי, בת – עירית, בן – אמנון ונכד.
יהי זכרה ברוך.
חסר רכיב