חסר רכיב

וונג אווה ז"ל

וונג אווה ז``ל
-
21/10/1908 - 25/02/1992
אווה וונג (קירש)
בת אסתר ויוסף
נולדה ברישה, גליציה ב-21.10.1908
עלתה ארצה ב-1932
נפטרה ב-כ"א אדר א' תשנ"ב, 25.2.1992
אווה נולדה במשפחה דתית מאד, בבית הומה ילדים. האב שהתאלמן, נשא אשה שנייה ויחד היו להם 12 ילדים. לא היה זה דבר של מה בכך לפרנס משפחה כזאת, חרף מאמצי האב, שעבד קשה למילוי משימה זו. הוא היה יבואן ביצים ונדד בבירות אירופה בענייני המסחר שלו. המשפחה התקשתה בפרנסה ובאין ברירה יצאו הילדים מוקדם לעצמאות ועוד קודם עזרו בעבודות הבית.
הם היו שבע בנות וחמישה בנים. הבנים קיבלו חינוכם ב"חדר" ומקצועות אחרים אצל מורה פרטי. אווה שנותרה בבית אחרי שהבנים הבוגרים יצאו, מאד רצתה ללמוד, אך בנורמות המקובלות בבית אורתודוקסי לא יכלה הבת לבקר בתיכון ולכן למדה אווה אצל סטודנט באורח פרטי ושילמה ממשכורת שקיבלה עבור עבודתה. אך גם זה נאסר עליה כמו השתייכותה לתנועה שהייתה ב"מחתרת". ההורים סרבו לאשר ביקוריה בקן וודאי שלא השלימו עם תכנית עלייה לארץ. את דרכה לתנועת הנוער מצאה אווה קודם ב"שולמית" – ארגון בנות, שעם הזמן הצטרף לשוה"צ.
כאמור, אווה יצאה לעצמאות בגיל מוקדם, ובגיל 17 ניהלה גן ילדים, בלי להיות גננת מוסמכת ונעזרה באחיותיה הצעירות. בשלב מסוים יצאה להכשרה חקלאית עונתית, המתינה לעלייה וב-1932 הגיעה לקיבוץ בחיפה.
כמקובל באותם הימים עבדה תחילה בעבודות בית שונות, גם יצאה לעבודות חוץ מדי פעם. במהרה קיבלה את ניהול המטבח. אווה, אישיות פעלתנית מטבעה, מילאה שורה של תפקידים חברתיים בקיבוץ – ריכוז המטבח, וועדת בריאות, וועדת חברים, בישול דיאטה, ארגון נופש קיבוצי ובישול לחברים הבאים לימי שלווה אחדים, בדירה שהקיבוץ שכר.
אווה ורומק, שותפה לחיים, היו זוג עוד בחו"ל וכאן נולד בנם, יורם. אווה עוד הספיקה לצאת עמו לביקור משפחה בפולין וחזרה ממש על סף מלחמת העולם השנייה, בימים בהם ארבה סכנה ממשית לאניות שבים. בתום המלחמה הגיע ארצה סבא, אביו של רומק, שזכה ליחס חם ותשומת לב אוהבת מהמשפחה.
חייה של אווה קיבלו תפנית עם הסתלקותו הפתאומית של רומק.
עוד קודם, אולי עקב מצבה הבריאותי, פרשה מהחברה ומהפעילות, לביתה. עבדה ככל יכולתה בתפירה על מכונה שהעמידו בביתה. כאן בביתה חזרה לאהבתה הגדולה – קריאת ספרים, אותם "בלעה" בשקיקה.
שמחה מאד וקיבלה במאור פנים את יקיריה – יורם ומשפחתו וכן אחיותיה ומשפחותיהן, שפקדו אותה מדי פעם.
כשהורע מצבה הבריאותי עברה להתגורר ב"ביתנו". כאן זכתה לטיפול ויחס טוב ולביקורי ידידים.
כותבת אחותה, פנקה שורר: "תמיד אזכור אותה כאחותי הגדולה, שהייתה נדיבה, תוססת, עצמאית ופעילה. תמיד אתגאה בה...".
יהי זכרה ברוך.
חסר רכיב