חסר רכיב

כהן יהושע ז"ל

כהן יהושע ז``ל
-
27/05/1949 - 15/09/1968
יהושע כהן
בנם של אברהם והנקה
נולד בעין המפרץ 27.5.1949
נפל בכ"ב אלול תשכ"ח, 15.9.1968
שוע, קראו לו בקבוצה וכולם אהבוהו.
שוקי – היה שם החיבה המקובל על משפחתו ורעיו בצבא. "ילד טוב" הכרוך אחרי הוריו, קשור לאחיו ורגיש במיוחד לחרדות אמו. ואכן דאג להרגיעה :" אמא, הכל בסדר, אין צורך לדאוג".
נולד שנה אחרי מלחמת השחרור ונפל שנה אחרי מלחמת ששת הימים.
בן שבע היה בפרוץ מבצע "קדש" וככל הילדים הקטנים ירד לשוחה שעה שהמצרים הפגיזו את חיפה מ"איברהים אל אוול" וראה את הבורות שהפגזים חפרו ברפת. עוד טרם הבין אז את מהותה ומוראה של המלחמה.
בילדותו היה צנום וחלש. במרוצת השנים נעשה חסון, זריז ומצטיין בספורט, במיוחד בריצה, שחייה ובכדורגל. נער עליז שחיוך תמיד בפניו וזיק שובבני חם בעיניו הבהירות. תלמיד חרוץ היה יהושע. התייחס ברצינות ללימוד השפה הערבית, בלי שים לב שהנושא לא היה אז באופנה, וכן לגבי שיעורי אנגלית, היה טורח ומשנן עד שכינוהו "מילון מהלך". גם נושאים ריאליסטים עניינו אותו, והיה מסוגל לשבת שעות ולחפש פתרון לבעיה, כשאחרים נואשו מזמן. הוא רצה ללמוד גנטיקה וידע כי יעשה זאת. "לא יודע איך ומתי, אפילו אחרי העבודה. אבל אני אוהב את זה, זה מעניין אותי, אז אני אלמד", אמר לחבריו.
ביישן, לפעמים מהיר-חימה ותמיד בעל משמעת עצמית. חוש הסדר המפותח שלו היה יותר ביטוי ליסודיות. כך בשיעורים וכן בעבודתו ברפת. הוא לא הכיר בשעות קבועות. כשצריך היה לגמור פעולה, היה עושה זאת עד הסוף, בלי להסתכל בשעון.
חובב טבע גדול היה יהושע והירבה לסייר עם דודו יוסף הבקיא בנושא. אהב לשיר. כשצחקו לו שעה שסלסל ו"זייף", זעף באומרו "אני מאד אוהב לשיר, אתה יודע מה זה?".
אהב את רונית. יחדיו חוו את היפים ברגשותיהם משך שלוש שנים, עד שבא האסון.
נער מאוזן ושלם – שלם עם עצמו, עם החברה ועם הטבע שמסביב.
עוד לפני גיוסו החליט יהושע לשרת בסיירת השריון ונאבק כמעט שנה עד שניתן לו מבוקשו. בצה"ל הסתגל לאורח החיים המפרך, שלא חסרו בו חוויות קשות, כמו המסע בכפור ובשלג לחרמון, או שלב היותו צוער-תורן פלוגתי בראשית קורס הקצינים. התגבר על שעות משבר שפקדו אותו ואף התחשל. אלה שהכירו אותו בצבא, אהבו אותו, אולי משום שלא היה אינדיבידואליסט ורצה להיות אחד מן הכלל.
על סף סיום קורס קצינים, באחד ממבצעי האמונים ביחידתו, נפל מצרור כדורים.
כתב חברו:"... הוא לא צעק. וכשרצו לעזור לו אמר – חבר'ה תזהרו, הנשק שלי דרוך ולא נצור. גם אז חשב על אחרים...".
הניח הורים ושני אחים.
יהי זכרו ברוך.
חסר רכיב