חסר רכיב

לוינזון שולמית ז"ל

לוינזון שולמית ז``ל
-
15/07/1917 - 21/03/1999
שולה לוינסון
בת מלכה ואליהו קורקין
נולדה בסג'רה, ב-15.7.1917
נפטרה ב-ד' ניסן תשנ"ט, 21.3.1999
שולה היתה דמות שורשית מיוחדת בסוגה. ילידת סג'רה שבגליל עליון נכדה לכומר נוצרי שהסתפח לתנועת "הסובוטניקים" ברוסיה ועלה ארצה עם משפחתו. אביה של שולה, אליהו היה בן עשר בהגיעו לארץ ישראל. בבית הוריה היא ספגה את ערך העבודה כיעוד ופרנסה וזה היה נר לרגליה והציר המרכזי בכל דרכה בקיבוץ, בסגנון ובאורח החיים.
אישה חרוצה שלא החסירה יום עבודה, לא לגיוס באיסוף פרי וכותנה. אשה שבמהות חייה ניצבו המשפחה והעבודה. כך עד עצם יומה האחרון.
שולה הגיע אלינו עם ראובן ז"ל (שהקדים אותה בשנה בערך ועבד אצלנו בהדרכת המסגרים כמומחה) ועם תינוק בן שנה, אברהם, באחד במאי 1940. חבלי ההסתגלות היו קשים לה, המעבר לאורח חיים שיתופי בחברה שדרשה מהפרט מיני ויתורים, שלא ידעה להתייחס ליחיד, שהוא מגוון תכונות וצרכים בזכות עצמו - זה היה לה קשה מאד, אולי קשה מדי.
בסופו של דבר המציאות עשתה את שלה. שולה הפנימה את התכתיבים, מצאה את מקומה בחברה, שהחליטה לחיות בה ופסעה בשביל האישי בצניעות, נענית לפניות ומסתגלת לכל מקום עבודה אליו הוצבה.
איפה שולה לא עבדה? בכל ענפי השירות, שנים אין-ספור במטבח, כולל מטבח הילדים, שנוהל בנפרד באותן שנים, במכבסה, ברפת, בלול ובמטע ומהראשונות בי.מ.א, מאז הקמתה, התקופה בה עשתה י.מ.א ראשית צעדיה עדיין כמעט בית מלאכה. שולה תמיד עשתה עבודתה באחריות ובאכפתיות.
שישים שנות חייה בקיבוץ היו מימוש הערכים שספגה בבית משפחתה.
היא נשאה באישיותה אותו חותם שמצא ביטויו בסגנון המחוספס, הישירות המצפונית שלא סבלה צביעות, והתנשאות המנוגדים לאופייה. לא חיפשה כיבודים כפי שלא סבלה חנופה. מתחת למעטה החספוס פעם ליבה החם של אישה טובה שמיהרה תמיד לסייע, בתחום האפשרויות והשליטה המסוימת שלה. משך חודשים ארוכים הייתה יום יום מבקרת ב"ביתנו" ומבלה שעות בבילוי עם דיירי הבית במשחק חברתי, בשיחת רעים קלה ובכך שוברת ולא במקצת את השגרה החד-גונית בנוף ובהווי החברתי שם.
היא, אכן, הייתה אישה טובה במובנו התמים והישיר של המושג. יותר מכל אהבה את משפחתה, את נכדיה - להם הייתה מוכנה להוריד את הכוכבים מן השמים. השפיעה עליהם מתכונותיה, סיפוריה, שמחה להעניק מתנות בנדיבות ומכל הלב. נכדיה-אהוביה והמשפחה כולה החזירו לה אהבה.
עוד ימים מעטים, בטרם הסתלקה, ראינוה גוררת עגלה, נשענת עליה ומבצעת בקפדנות את חלקה בעבודה במטבח אליו ראתה עצמה מחויבת. ממש לא מובן מהיכן גייסה לכך כוחות חרף מגבלותיה הקשות. במאמצים אדירים החליטה לקיים את האוטונומיה שלה עד הסוף, כל עוד רוחה בה.
הוזעקה לבית חולים לאחר ערב משפחתי עליז וחם שחרוט בלב וזיכרון המשפחה.
וכפי שחיה - כך מתה. בשקט בלי להטריד, עצמאית עד הסוף ומשדרת אהבה לאהוביה.
יהי זכרה ברוך.
חסר רכיב