חסר רכיב

מירס חנה ז"ל

מירס חנה ז``ל
-
13/03/1905 - 24/08/1999
חנה מירס
בת אבגניה ופוריו ריאטי
נולדה בחרטום, סודן ב-13.3.1905
עלתה ארצה ממצרים ב-1951
נפטרה ב-י"ב אלול תשנ"ט, 24.8.1999
חנה היא בעלת ביוגרפיה ייחודית מאד. נולדה בסודן להורים יהודים מאיטליה והאיטלקית הייתה לשפת המשפחה. האב - אדם דינמי ורב יוזמות עסק בפרנסות שונות, עד שבשלב מסוים עזבו את חרטום ועברו לקהיר ולאחר מכן לאלכסנדריה.
הבית התנהל באורח חילוני לחלוטין, ללא כל סממנים דתיים ולאומיים. לא חג, לא שבת, לא זיק של מסורת וקשר לחברה יהודית. בית קוסמופוליטי.
הבת הראשונה נולדה לזוג ריאטי אחרי 10 שנות נישואין ואחריה נולדה חנה. לאב היו מושגים מגובשים על הקניית השכלה רחבה לבנותיו ומקצוע שיבטיח להן עצמאות ואי-תלות. למדו תחילה בבית ספר צרפתי, איטלקי, שם עשו בחינות הבגרות ולאחר מכן הופנו לקולג' צרפתי ברמה אוניברסיטאית, שם השלימו לתואר עורכות-דין. חנה עבדה מספר שנים אצל עורך דין. עוד קודם רכשו הבנות את השפה האנגלית מפי המטפלת האנגלייה שעבדה איתן שנים אחדות והקנתה להן את השפה בצורה יסודית.
חנה מצאה את הקשר ליהדות לאחר נישואיה עם דר' דוד מירס, ויציאתה עמו לפירנצה שם השתלם דוד כרופא ילדים. בפירנצה הכירו והתחברו למשפחת פרופסור קאסוטו, כאן רכשה חנה מושגים על דת, היסטוריה יהודית וציונות. החוג החברתי הנאור שאליו הסתפחו, השפיע על חנה וקבע לגביה כיוון המנוגד לתהיות המיסטיות של חנה, אליהן נטתה בתקופות הקודמות.
באותה עת הגיעה חנה להכרה, כי עתיד ילדיה הוא בישראל. עם השינויים הקשים שחלו במפה הפוליטית של מצרים אחרי מלחמת השחרור בישראל. משפחת מירס הצטרפה לקבוצת יהודים שהתארגנה לעלייה לישראל ב-1951. בדיוק אז פקד אותם אסון כבד, במות לאה בתם, שנפטרה לפתע שבועיים לפני יציאתם לדרך.
השנה הראשונה של חנה זכורה לה כסיוט. בבת אחת - היא - מלכת הבית נותרה חסרת כל - בלי ילדים, בלי בית, בלי תעסוקה סבירה. ברונו נשאר בצרפת להשלים את בחינות הבגרות, דן נקלט במוסד החינוכי בקבוצת בני גילו, בעלה רופא בעכו, נוסע מדי יום לעבודתו, היא - חסרת כל.
כאשר לאחר שנה קשה הוצעה לה משרת מורה לאנגלית במוסד, הייתה מאושרת. למדה ולימדה, מצאה חברה בקרב עובדי המוסד החינוכי, התחילה להשתלב בקיבוץ ובהווי החיים וחרף התנאים הפיזיים הקשים ביותר (חדר זעיר בצריף, מזון בלתי נסבל, שפה חדשה), התגברה חנה על המכשולים ופילסה לעצמה כיוון אישי בחברה, אליה הוביל אותה הגורל. יצאה לשנת השתלמות באוניברסיטה בירושלים וזה הזרים אופטימיות ומרץ חדש.
שני הבנים נישאו בקיבוץ, נולדו הנכדות.
אך השמחה נפגמה עם שורת האסונות שפקדו את חנה בזה אחר זה. בעלה, דוד, נפטר, בנה, ברונו, נפל במלחמת ששת הימים, נכדתה, עידית, נפטרה. גם אחרי כל אלה גילתה חנה אומץ לב נדיר וכוח התגברות רב. האסונות דיכאו, אך לא שברו אותה.
התחילה לעבוד בתפירה ומצאה עניין בה.
ערנית ומעורבת פעלה במסגרת מועדון הקשישים (מועדון יום ג'), הקימה ועבדה בהתנדבות בספריה הלועזית, ניהלה את ביתה ואירחה בחום משפחתה בסופי השבוע, את הנכדים והנינים, שגדלו והתווספו. הקפידה ונאבקה על הפרטיות והעצמאות שלה עד שבגיל תשעים וארבע נזקקה לעזרה ועברה ל"ביתנו". כאן נפטרה.
יהי זכרה ברוך.
חסר רכיב