חסר רכיב

קליימן אריה (ליאון) ז"ל

קליימן אריה (ליאון)  ז``ל
-
10/10/1922 - 21/01/2018
אריה (ליאון) קליינמן
בן פייגה וגוטקינד
נולד בליפנו, פולין ב-10.10.1922
עלה ארצה ב-1946
נפטר ב-ט' שבט תשע"ח, 25.1.2018

אריה נולד בעיר ליפנו, הקרובה לעיר גדנסק שבפולין.
בבית קראו לו לייבק. המשפחה הייתה אדוקה, ואריה נשלח בגיל צעיר ללמוד ב"חדר". זכר את עצמו יושב על רצפת ה"חדר" משחק בעזרי הלימוד.
המשפחה גרה בפרברי העיר וחבריו למשחק היו ילדי הגויים. אריה זכר כי כאשר למד בבית הספר הפולני, דרכו בחזרה הייתה מלווה לעתים במכות ומטר אבנים שנזרקו ע"י ילדים פולנים.
האב היה סוכן סחורות, אותן הביאו מלודז'. האח הבכור גם הוא היה סוכן סחורות, אותן הביאו מוורשה. במשפחה היו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. כשאריה היה עדיין נער, החל להתרחק מהדת וזכר את עצמו משחק כדורגל ליד בית הכנסת (גם בשבת). החל לבקר בקן השוה"צ והשתתף בפעולותיו. הביקורים בקן היו ללא ידיעת ההורים, כיון שהתנגדו לפעולות אלה. חשב הרבה על עלייה לארץ ישראל, אך היה זה עבורו בבחינת חלום, שליווה אותו גם לאורך שנות המלחמה. אריה מציין שלא חש אנטישמיות בבית הספר, אך זכורים לו מקרים בהם עמדו פולנים ליד חנויות יהודים ולא נתנו לגויים להיכנס.
עם פרוץ המלחמה החלו נדודי המשפחה. הגיעו לוורשה ושם הצטוו היהודים להפריש עובד לצרכי הרשות. אריה הלך במקום אחיו הבכור ונלקח לעבודות של בניית בניינים, תיקון בניינים ותיקון כבישים. לאחר ארבעה חודשים חזר למשפחה, לוורשה, כאשר החלו בהקמת הגטו. המשפחה קיבלה דירה בתוך הגטו, אריה ואחיו יצאו לעבודה מחוץ לגטו והביאו עמם מצרכים. כשהמצב נעשה קשה יותר, החליט אריה לברוח והגיע לכפר שבו הועסק ע"י איכר גוי ויכול היה לשלוח חבילות מזון למשפחה בוורשה. חש בסכנה ושוב החליט לברוח. נתפס והועבר למחנה עבודה, דמבלין, בוורשה. שהה במחנה זה כשנתיים, והועבר למחנה בוכנוואלד וממנו למחנה דורה. אריה הועבר עוד למחנות עבודה כשהוא סובל מרעב קשה וחולשה.
עם תום המלחמה חזר לפולין לחפש ניצולים ממשפחתו, ולא מצא איש מהמשפחה או מבני מעירו.
שמע על קיבוצי השוה"צ ונסע לסוסנוביץ, בה הוקם קיבוץ חדש. בסוסנוביץ פגש את יוכבד, שהייתה לימים רעייתו.
התארגנה קבוצה לקראת עלייה לארץ. ארגון "הבריחה" והבריגדה עזרו בחציית הגבולות, ובסופו של מסע הגיעה הקבוצה לבלגיה למקום שנקרא שאטו די בונה (שהיה בעבר ארמון של נסיך בלגי), שם טיפלו בעולים חיילי הבריגדה ודאגו לכל מחסורם. לאחר מספר חודשים פנו לצרפת, לנמל מרסי ממנו עלו ארצה. הקבוצה הגיעה לעין המפרץ ואריה התחיל את דרכו בקיבוץ כשומר שדות.
בפרוץ מלחמת השחרור, נשלחה הקבוצה כפלוגת עזרה לקיבוץ גל-און. הבחורים שהו בקיבוץ ואילו הנשים נשארו בנס-ציונה. הקבוצה נשארה בגל-און במשך כל תקופת המלחמה ובסופה הייתה צריכה להחליט לאן פניה. לאחר שיחות נפלה ההחלטה לחזור לעין המפרץ. בשנים 1950-51 שירת אריה בצבא בסיירת גולני. הצטיין בשירותו בעיקר בקליעה למטרה ושימש כצלף היחידה.
עם חפירת בריכות הדגים עבר אריה לעבודה במדגה ובה התמיד כ-10 שנים. עבר לעבודה כחצרן ותברואן. לאחר מכן עבד בפרדס כ-8 שנים. נכנס לעבוד בי.מ.א ובו התמיד יותר מ-20 שנים.
אריה אומר על עצמו: "אני אדם שלא לוקח כל דבר קטן ללב, אני עובר על זה. היו דברים שמאד נהניתי מהם, שרתי במקהלה, הייתי בחוג דרמטי, מעורב בחיי התרבות. שמחתי לתת, לא רק לקבל, שמחתי ממה שיש".
ומוסיף: "עיקר הסיפור הוא מה שקרה שם. כדאי להוסיף דבר אחד חשוב, למרות שחלפו מאז שנים רבות, מדי פעם חוזרות אלי תמונות וחוויות כאילו חייתי אותן עכשיו".
לאריה וליוכבד נולדו ארבעה ילדים – אלכס, רחל, שלמה ואופיר.
מותה של יוכבד לפני כעשר שנים, השאיר את אריה עם כאב לב ענק, לאחר חיים הרמוניים ומלאים במשך כל כך הרבה שנים.
איש צנוע, שלא ביקש עבורו דבר, רצה להעניק ולתת בכל מקום בו היה מעורב.
 
יהי זכרו ברוך. 


חסר רכיב